ולחם מצות. בא רבים על יחיד, וע"כ מלת לחם שם הכלל שיורה על הרבים, כמו ויהי לי שור, כי יקום עד חמס (שופטים י"ט), ירח ימים (ר"פ כי תצא), ועשר חלות היו כדעת רז"ל:
נזר הקדש. פירש"י זה הציץ, והרוו"ה טען ע"ז, כי נזר יקרא דבר שהוא מקיף כל הראש, ובציץ שלא היה רק מאוזן לאוזן לא יפול בו לשון נזר והקפה, לכן פי' הוא נזר על כיפה של צמר שהיו מונח תחת הציץ, כי זה היה מקיף כל הראש, ותלה דעתו בזה במה שאמר הפייטן (במוסף יום א' דשבועות) ציץ הזהב ונזר הקדש, מדהוסיף וי"ו בשם נזר, זה יורה שאין נזר תואר לציץ; ואין בדבריו ממש, כי איך ידחה לשון התורה (צו ח"י ט'), ציץ הזהב נזר הקדש, שאין בו תוספת וי"ו, ויסמוך על משענת קנה רצוץ שבלשון הפייטן, ואף שאין הציץ מקיף כל עוגל הראש כי אם מאוזן לאוזן, מ"מ יפול עליו שפיר לשון נזר, שהוא לשון הפרשה והבדלה. כשם נזיר על הפרשתו והבדלו מן המותרות, ככה הציץ נקרא בשם נזר, כי בשם הקדוש שבו, היה הכה"ג מופרש ומרומם מכל העם לגדלות הקדושה ותפארת הכבוד האמתי:
ומלאת. ע"י הדברים האלה (רש"י) כלומר ע"י לבישת הבגדים. וכמ"ש רש"י (לעיל כ"ח מ"א) כל מלוי ידים לשון חנוך כשנכנס לדבר להיות מוחזק בו, כשליט הממנה לאחד על פקידת דבר נותן לידו בית יד. ככה לבישת הבגדים לאהרן ולבניו היא דוגמת נתינת השליט בידו בית יד וכדומה, וכן פירש"י (לקמן כ"ט) למלא בם את ידם, ע"י הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה. וכ"כ הרא"ם (באחרי ט"ו ל"ב) ואשר ימלא את ידו, הוא ע"י לבישת הבגדים (צד"ל) דלא כרא"ם כאן שכתב דמלוי ידים הם הקרבנות:
היתרת הכבד. שרש יתר לרש"פ הוראתו על פתיל הקשת (זעהנע), ע"ש שהוא מתוח ביותר, כמו כננו חצם על יתר (תהלים י"א), במיתריך תכונן על פניהם, וכן יורה על החבל שמותחין ע"י שאר דבר (שפאננזיילע), כמו בשבעה יתרים לחים (שופטים ט"ו), ולפעמים במ"ם כמו מיתריו ויתידותיו (לקמן ל"ט), המיתרים הם חבלים, שמתחו בהם יריעות האהל, כי היתדות היו משמשות לתקוע בארץ ולחזק ע"י היריעות שלא יזיזם הרוח, ובמיתרים היו מותחים את היריעות שלא ישארו בהם קמטים, וכעין שעושים עוד היום שוכני אהלים, וע"ש זה נקרא חצר הכבד יתרת, והוא המקום המבדיל בשפוע ואלכסון (צווערגפעלל), או השפה שלו שהוא העודף התלוי על הצלעות (ראָטהפלייש), כי במקום שכלה שטח הריאה והחזה שם נמצא קרום פרוס על קו שוכב ודבוק מעבר אל עבר, ואותו הקרום מפסיק בין איברי הנשימה לאיברי העכול והמזון, והוא הולך בשפוע ויש לו מדרון כמו משפך (טריכטער), והוא מסייע הרבה בפועל הנשימה, ותחת זה הקרום הכבד מעורה בו בגידין עם האצבע שלה, לפיכך זה הקרום נקרא חצר הכבד בלשון חכמינו, וטרפשא דכבדא בלשון ארמי, ובלשון הכתוב יתרת הכבד, ע"ש שהוא מלא מיתרים גידים וורידין המותחין אותו מעבר לעבר להמתח ולהתרופף כפי הצורך בנשימה (דאס געשפאן), והוא נדבק בצלעות עם חלקים בשריים המעורבים בו, והעודף עליו יהיה סרוח על צדי הבע"ח סביב סביב לצלעות, ועל אותו החלק מן הקרום שבשטח הכבד, אמר הכתוב שיסירנה עם מעט מן הכבד עצמה ולהקטירו, וכפירש"י בויקרא שהיותרת הוא דופן המסך הנקרא חצרא דכבדא, ואותו הוא מפריש עם מעט מן הכבד, והוא איננו אותו העודף התלוי מן הצלעות הנקרא (ראָטהפלייש), כ"א הקרום עצמו שבשטח הכבד, וכמו שנראה ממשמעות הכתוב ואת היתרת על הכבד והיינו חלק קרום המונח על הכבד; אמנם הרמב"ם (בהקדמתו לסדר קדשים) כתב יותרת הכבד שהוא העוקץ שבה הנקרא גודל הכבד, ולא זכר כלל מן אותו הקרום המבדיל ודפנו, וכן בחבורו (בפ"א ממעה"ק) אמר סתם יתרות ולא פי' מהו, ודבריו צריכים תלמוד:
וקדשת את חזה התנופה וגו'. ערש"י, ופירושו שיקדש כל חזה ושוק של שלמים לדורות להיות נוהגת בהם תנופה והרמה כחזה ושוק של מלואים, ופירוש וקדשת וגו' מאיל המלואים, שיקדש האיברים הללו לדורות ר"ל דוגמתם לא אותם ממש, אבל לא תקדשו לדורות אף להקטרת השוק כמו השוק של מלואים (רא"ם, ע"ש) ולשון המקרא דחוק מאד לדבריו, גם האתנח שבמלת הורם ינגד לפירושו, ונ"ל דמקרא זה מחובר בענינו עם מה שאמר אחריו והיה לאהרן. כלו' מאיל המלואים ואילך יקדש לדורות כל חזה ושוק ליתנם לאהרן ולבניו אחר שהונפו והורמו, והונף והורם דקרא אינו על החזה ושוק הנעשה כעת באיל המלואים, רק על החזה ושוק של דורות. והונף והורם הוא מורכב מעתיד ועבר, דוגמת ואל פתח אוהל מועד לא הביאו (אחרי י"ז ד') שפירושו שבעת הזבחה תהיה מניעת ההבאה עברה, והוא מורכב מעתיד ועבר (ווירד ניכט געבראכט האבען) ככה כאן שבעת נתינת החזה והשוק לכהן, תהיה התנופה וההרמה כבר עברה (ווירד געווענדעט וואָרדען זיין) ואות מ"ם מאיל המלואים אינו מן המקום אשר ממנו לוקח החזה ושוק רק מ"ם הזמני. כמ"ם מהחל חרמש בקמה תחל לספור, שהוא להגבלת זמן תחלת הספירה, ככה כאן מאיל המלואים הוא להגבלת הזמן אשר ממנו ואילך תהיה כל חזה ושוק קדוש להנתן לכהן אחר תנופתם והרמתם, ואמר מאשר לאהרן ומאשר לבניו, לא יתכן לומר שהוא מוסב על איל המלואים, דא"כ הול"ל אשר לאהרן וגו' ולמה הוסיף אות מ"ם, גם מלת ומאשר נוסף ללא צורך, והיה די לומר אשר לאהרן ולבניו, ועוד כל המאמר מאשר לאהרן ומאשר לבניו לא אצטרך, דכולי פרשתא מאיל המלואים ידבר הנעשה לאהרן ולבניו, לכן נ"ל דכמו שהקרבנות היה נצרכים למלא בם ידי אהרן ובניו, ככה הוצרכו ללבישת הבגדים, מעדות הכתוב (לעיל ט') וחגרת וחבשת, והיתה להם כהונה ומלאת יד אהרן ויד בניו, דלבישת הבגדים הוא ראשית המנוי אל הכהונה. וכמש"ש, ובשני אלה בקרבנות ובלבישת הבגדים נתמלאו ידיהם לכהונה, אלא שבענין הקרבנות היה אהרן שוה עם בניו, אבל בלבישת הבגדים היה אהרן משונה מבניו, דלאלה היו די ד' בגדים של כהן הדיוט, ולאהרן שמונה בגדים של כה"ג, לכן אחר שאמר קרא מאיל המלואים, אשר בו נתמלא אהרן ובניו יחד בשוה באין הבדל ביניהם, הוסיף לומר מאשר לאהרן ומאשר לבניו, כלומר הבגדים אשר לאהרן והבגדים אשר לבניו, וטעם המקרא לפי"ז ממה שנעשה היום איל מלואים, ודבר המיוחד לאהרן, ומיוחד לבניו (היינו לבישת הבגדים) מזה ולהלאה יתקדשו כל חזה ושוק ליתנם אחר תנופתם לאהרן ולבניו. וקרוב לומר, אחרי שקרא הכתוב (לעיל כ"ח מ') את בגדי כהונה בשם כבוד ותפארת, כללם כאן במלת אשר, שהוא שם דבר, וענינו המשובח והמהולל, כמ"ש (קרח י"ח י"ג) בכורי כל אשר בארצם:
שבעת ימים. פירש"י רצופין, כי שבעת ימי המלואים רצופים הם, כדכתיב ופתח אה"מ תשבו יומם ולילה שבעת ימים (רא"ם), וזהו ההבדל שבין לשון שלשה ושלשת (כמ"ש הרוו"ה), כי לשון שלשה יפול על המספר מצד כמות האחדים הנפרדים שהם שלשה וככה ארבעה וחמשה וכל הבאים עד"ז, אכן שלשת יפול על המספר מצד כמות האחדים המתדבקים בשילוש להיותם כמו אחד במספר, ככה ארבעת וחמשת וכל הבאים על משקלם, ולכן באמרך שלשה ימים הכוונה ימים המנויים בשלשה, והנה המספר שלשה בימים, ובאמרך שלשת ימים הנה הימים במספר השילוש המאוחד, שילוש של ימים, ולכן לא יפול לשון זה על הסירוגין כ"א על הרציפה שלשת ימים רצופין, וכן שבעת ימים עד"ז:
אשר כופר בהם. אמרו (פסחים נ"ה) מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וכמה דכהנים לא אכלי בשר, בעלים לא מתכפרי, וכ"כ הרמב"ם (פ"י ממעה"ק) אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אין כוונת רז"ל לעקור הכתוב מפשטי' ולומר דמקרא זה מיירי בחטאת ואשם, כי פשטי' דקרא במקומו עומד, דמיירי באיל ולחם, אבל למדנו מכאן גם כן לענין הנהוג לדורות, כי מה שהיה נהוג עכשיו לפי שעה גבי אהרן ובניו שהיו בעלים ומשה כהן, ולמשה היה החזה למנה, כן יהיה נוהג לדורות שהכהן אוכל ובעלים מתכפרים (צדה לדרך):
אותכה. הראוי אותך, והה"א הנוספת יורה על החפץ והרצון (כמבואר באחרי, בקרבתם). וטעמו, שעשייתו באהרן למלאותו אל הכהונה, יעשנו בחפץ לבו וברצון נפשו:
בכפרך עליו. כפרה זו היא שמא בשעה שהתנדבו בדבר המקדש שלא בטובתם הביאו (ת"כ) כלומר שלא מרצון גמור כ"א כאנוסים מכח הצווי, וכגזל הוא חשוב. וזהו המכוון בלשון רש"י (צד"ל) וכבר אמר במנדבים למשכן (ויקהל ל"ה כ"א) כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו. עמש"ש:
כל הנוגע במזבח יקדש. תיב"ע כל דיקרב במדבחא יתקדש מן בני אהרן ברם מן שאר עמא לית אפשר להון למקרב. וכפי' רשב"ם וראב"ע כל הנוגע וקרב אל המזבח יקדש, ויהיה טהור תחלה בטרם יקרב אל המזבח, אמנם לרבותינו (זבחים פ"ג פ"ד) טעם המקרא כל קרבן שהיה ראוי למזבח אף שנפסל אחר שהובא לעזרה, אם עלה על המזבח קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, ולאו דוקא בשעלה הקרבן בראשי של מזבח ונגע עצם הקרבן בעצמו של מזבח, אלא אפי' כשהוא בידו של כהן העומד בראש המזבח גם כן נתקדש, דאוירו של מזבח כמזבח דהנחת גופו של כהן כהנחת קרבן דמי, ולא יסתפקו שם רק כשעלה הקרבן בראשו של מזבח באויר ע"י קנה שביד הכהן העומד למטה, ע"ש. מדנקטי רבותינו לשון שעלה בראש המזבח ואף בשלא נגע בו, א"כ מה הוא לשון הנוגע במזבח דאמר קרא? וצריכים לפרש לשון הנוגע כמו וראשו לעב יגיע (איוב כ') שאינו נגיעת עצם בעצם דבר שבצדו (בעריהרען) כ"א עליית דבר ממטה למעלה (עמפאָרשטייגען) וכמו נגע אל השמים משפטה (ירמיה נ"א ט') כלו' גבה לשמים, ובי"ת במזבח כמלת על, כמו הבהמה אשר אנכי רוכב בה (נחמיה ב') כלומר רוכב עליה, וטעם הנוגע במזבח העולה על המזבח (דיא אָפפערשטאטטע איבערשטייגט), והא דלא קאמר קרא לשון העולה על המזבח שהוא לשון היותר ברור, נ"ל שבא לכלול גם התנאי ההכרחי למתקדשין בעליית המזבח, שהוא דוקא בשהיו ראויים למזבח ונפסלו בקדש, לא בנפסלו קודם בואם לעזרה. כי לשון נגיעה ישמשוהו רבותינו הרבה על השייכות שיש לדבר עם דבר (אנהאֶנגיג) כלשונם נוגע בעדות וכדומה לזה, שאינו כ"א נגיעה מחשבית והתקרבות ודבקות רצוני, ועל נגיעה מחשבית כזו שאינה כ"א שייכות רמז קרא בכוונה שניה בלשון הנוגע במזבח כלומר כל קרבן שהיה לו שייכות במזבח כגון שהיה ראוי להיות נקרב על המזבח:
בין הערבים. לרש"י כל אותן שש שעות שמתחלת שעה שביעית עד סוף היום נקראת בין הערבים מפני שכולן הן בתוך עריבת השמש, כי מאחר שהשמש נוטה בה לערוב לבית מבואו נקרא כל הזמן ההוא ערב בשם מה שאליו, וטעם בין הערבים כאמרו בין הערב שפירשו בתוך הערב שמתחלת שעה שביעית עד סוף היום, ובין, פירושו תוך כמו על בין עבותים בינות לגלגל מבין השרפה, (צווישענרוים) (רא"ם פ' בא, והסיר שם היטב תלונת הראב"ע מעל רש"י ע"ש) ולזה זמן שחיטת התמיד משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש שעות ומחצה ולמעלה, אמנם לא היה שוחטין בזה הזמן בדיוק רק כשחל ערב פסח להיות ערב שבת, כדי שיהיה להם ריוח לשחוט ולצלות הפסחים קודם שיכנס שבת, אבל בכל שאר ימות השנה היה שוחטין התמיד בשמונה ומחצה ומקריבין בתשע ומחצה, והטעם שאיחרוהו שתי שעות אחר תחלת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של היחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב כלל אחר תמיד של בין הערבים, זו השעה היא השעה האמצעית של כל המשך זמן בין הערבים, ב' שעות ומחצה לפניו וכן לאחריו, ובזה מתקיים בין כפשוטו, על אמצעית הזמן (מיטטעלשטונדע), ער"פ תמיד נשחט:
בלול בשמן. יש הבדל לרש"פ בין בלילה לערוב, העירוב נופל על דברים שגם אחר שנתערבו נשאר צורתם עליהם כבתחלה ולא נפסד כל עיקר, כתערובת חטים בקטנית שצורת כל אחד תשאר כמו שהיתה בתחלה ולא נשתנה רק שנתחבר עם שאינו מינו (פערמענגט), אמנם הבלילה נופל על דברים שע"י התערובה מפסידים צורתם מכמות שהיה (פערמישט), כתערובת יין במים, אשר כל אחד מהם מפסיד צורתו מכמות שהיה, וישומש שם בלל על הרוב לתערובה שיש שם דבר לח, או לח בלח או לח ביבש, כל מקום שיש דבר לח יש ג"כ הפסד צורה בתערובה, והיינו בלולות בשמן, ואמר אפרים בעמים יתבולל (הושע ז') כי שם אינו מדבר בגנות אפרים והפסד מדותיו כ"א בתקלתו שנבלל בעמים ונפסד מהיות לו צורת אומה, ואין כן ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ו), שמדבר בגנות יחידים ולא יצדק לומר עליהם לשון בלילה והפסד צורה, שאין אדם המתערב עם שאר בני אדם מפסיד צורתו עי"כ, אבל אמר לשון תערובת דהיינו ערב המדות והדעת והתכנסם ביחוד אחד:
בשמן כתית. שם כתת הונח לרש"פ על השפשוף המרובה ובדרך כלל, בין בדבר קשה כגון ואכת אותו טחון היטב (דברים ט'), ובין בדבר רך כגון ומעוך וכתות (ויקרא כ"ב), היינו שנשפשפו הביצים כ"כ עד שנעשו כמו ריר (צעררייבען), ועל שמן כתית שבכאן ארז"ל (מנחות פ"ו) אין כתית אלא כתוש, ואין ר"ל שמלת כתית אינו סובל רק לשון כתישה, שהרי כתישה לחוד וכתיתה לחוד, שהכתישה היא מה שנעשה במדוכה, ואילו היה כותש את הזיתים במדוך היו גם כן השמרים מתערבים עם השמן מכח ההדכה ולא היה שמן זך, וגם היה צריך לומר שמן זית כתוש או נדוך ולמה אמר כתית, אבל כוונת רז"ל שכתית האמור כאן אינו אלא לשון כתישה שבלשון חכמים, שבלשונם ז"ל מורה שם כתישה על כל מיני פריכה והתפוררות דבר קשה בין במדוך בין שלא ע"י מדוך, ובא לאפוקי שלא לטחון הזיתים תחלה ברחים כמו שטוחנין אותם אח"כ, רק ישפשפם תחלה היטב ביד או בכלי שיתחככו זה בזה עד שיתפתח העור ויצא השמן הזך בלי דוחק (צעררייבען), שגם התפרק עור הזית ע"י חכוך ושפשוף מרובה יקרא כתית, וכן ויכתום ויכום (במדבר י"ד), ויכתו אתכם בשער (דברים א' מ"ד) לשון כתיתה (אויפגעריבען), כי מלת ויכום הוא הריגת האנשים, ומלח ויכתום הוא כתיתת מערכת הצבא שלא נשארו שנים זה אצל זה רק ברחו זה לכאן וזה לכאן, והנה בפעל הכתיתה אין בו התחלקות הדבר כולו לחלקים דקים, כ"א התחלקות השטח החיצון והשתנות צורתו החיצונה על ידי שפשוף מרובה, והרי אמר ואכת אותו טחון היטב ואילו היה במובן ואכת חלוקה לחלקים דקים לא היה שוב צריך לומר טחון כ"א ואכת אותו היטב, אלא ודאי שאין בלשון כתית רק הפסד השטח החיצון ואין לתרגם כתית (צערשטאָסען) כ"א (צערריבען):
ונסך רביעית. שם נסך הוראתו לרש"פ על שפיכה הנעשה בשטיפה ומהירות באופן שיתפשט הנשפך על השטח אילך ואילך, שמנסך ומפזר כדי שיתפשט הנסך על כל פני המזבח, וארז"ל (סוכה מ"ט) בזמן שמנסכין יין ע"ג המזבח היו פוקקין מקום השיתין כדי שיתפשט היין ע"ג המזבח לקיים הסך נסך שכר, שיהא המזבח שכור ושבע מנסכי הקרבן, ובלי ספק היו מנסכין מיד בתחלה על אופן שיתפשט הנסך היטב על טהרו של מזבח לכאן ולכאן. והרמב"ם כתב (בפ"ב ממעה"ק) שהיה המנסך מגבי' ידו לנסך ואף בשאר ימות השנה, וזה לא נמצא בשום מקום כמ"ש הכ"מ, זולת בקרבנות החג שהיה צריך להגביה ידיו להוציא מלבן של צדוקים שאמרו אין נסוך המים בחג מה"ת; ויראה שיצא להרמב"ם זה ממשמעות שם נסך שהוראתו על השפיכה המתפשטת, שזה יתהווה בהגבהת יד השופך, כי כל מה שיתרבה גבהות הנפילה כך יהיה הנופל יותר בחזקה ועי"כ הוא מזדקר לאחוריו ומתפשט לכאן ולכאן, ולא היה גם כן בדרך הדור שיהיה הכהן מוליך הקלוח על המזבח סביב לכסות כל שטח המזבח בנסכו, כי אז היה נראה שרוצה לכבד את הבית ולהרביץ את העפר, ואין זה דרך כבוד, לכן לא היה אפשר בזולת הגבהת ידים, אלא שבקרבנות החג היה מרים את ידיו יותר ויותר ממה שהיה רגיל משום היכר הצדוקים:
ונקדש בכבודי. הטעם יתקדש באור הנראה אשר בו יתגלה כבוד ה', כענין כבוד ה' נראה בענן, ונקרא בדרז"ל שריית או גלוי שכינה, א"נ טעם בכבודי במה שאראה סימני כבוד לאנשים מכובדים לגלות יתרונם ערכם וחשיבותם, (ע"ד ואתה ה' כבודי, תהלים ג', דתרגומו תרים עלי יקירא), והוא היה הכבוד הגדול הנעשה לקרובי ה' נדב ואביהוא לקבל נשמתם בדרך פלא וחשיבות, ככתוב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (עמש"ש בזה), וזהו כוונת האגדה אל תקרא בכבודי אלא במכובדי רצה לומר אל תפרש מלת בכבודי כדרך הראשון על גלוי שכינתו ית', דזה לא אצטרך כי כבר נאמר וקדשתי את אה"מ ושכנתי בתוך וגו', אלא פי' לכבד את מכבדי, כדרך השני, ויבע"ת ונקדש בכבודי ואקדיש ברבניהון בגין יקרי, לדבריו יו"ד הכנוי של בכבודי על הפעול, כיו"ד של ושמחתים בבית תפלתי, ולפי' הראשון יו"ד הכנוי אל הפעל כיו"ד של ואני תפלתי:
